ריקוד אירי - עבר, הווה, עתיד

הריקוד האירי הוא הרבה מעבר למה שרואים במופעים הגדולים של ה"לורד אוף דה דאנס" וה"ריוור דאנס", מופעים שצצו רק בעשור השנים האחרון.
הריקוד האירי הוא מסורת עתיקת יומין שהצליחה לשרוד את תהפוכות הזמן שידעה אירלנד במשך שנים רבות. חרף כל המלחמות, הכיבוש והדיכוי התרבותי, הצליח הריקוד לשמור על עצמו ואף להתפתח ולחצות גבולות ועמים.
המקורות ההיסטוריים של הריקוד האירי הם דלים ואינם חד משמעיים, אך אנסה להיצמד לעדויות שמצאתי:

ההיסטוריה המוקדמת חושפת תנועה של אוכלוסיות שונות לתוך אירלנד כתוצאה מהגירה ופלישה.
כל אוכלוסיה הביאה עימה סוג מועדף של מוסיקה וריקוד. ישנן עדויות על ה"דרואידים" (נזירים קלטיים) שהיו בין הראשונים שרקדו צורה של ריקוד אירי כחלק מטקסים דתיים שקידשו את עץ האלון והשמש. עקבות לריקוד שלהם ניתן לראות בריקודים המעגליים של היום.
כאשר הקלטים הגיעו לאירלנד ממרכז אירופה לפני 2000 שנה, הם הביאו עימם את הריקודים העממיים שלהם. 400 שנה אחרי הספירה ולאחר המרת הדת לנצרות, הכמרים החדשים השתמשו בסגנון עיטורים פגאני בכתבי היד שלהם והביזנטים שמרו על מאפיינים אלו במוסיקה ובריקוד שלהם.
הכיבוש האנגלו-רומני במאה ה- 12 הביא עמו תלבושות נורמניות ותרבות חדשה לאירלנד. ה- "carol" היה ריקוד נורמני ופופולרי מאד בקרב האצולה הצרפתית בנורמנדי. זה היה ריקוד מעגלי, כאשר האיש שהוביל אותו נהג לשיר ולזמר כשהוא מוקף רקדנים שחזרו אחריו בשיר.

ריקוד אירי מוזכר גם במאה ה- 16. הרקדנים הופיעו בטירות החדשות שנבנו באותה תקופה וחלק מהם אף אומצו ע"י הכובשים האנגלים. המלכה אליזבת ה- 1 אהבה מאד לצפות ברקדנים שהיו מיומנים מאד, יפים ולבושים באופן מיוחד ויוצא דופן.
כאשר הגיעו לאירלנד אנשי מלוכה, קיבלו את פניהם נשים צעירות שרקדו ריקודים מקומיים. הריקוד היה מלווה בנגינה של חמת חלילים ונבל. בבתי האריסטוקרטים, נהג לעיתים מאסטר הבית להצטרף אל הרקדנים. הריקודים לקחו חלק גם בטקסי האשכבה כאשר האבלים היו הולכים זה אחר זה ויוצרים טבעת סביב הארון בליווי נגינה של חמת חלילים.

עד המאה ה- 18 היה הריקוד האירי בעיקר ריקוד קבוצתי, חברתי. באמצע המאה ה- 18 הופיעו באירלנד "המאסטרים של הריקוד". המאסטרים היו מורים לריקוד אירי אשר נדדו בין כפר לכפר ולימדו את התושבים צעדי ריקוד. הם הביאו עמם את ריקוד הסולו וריקוד הסטפס. לכל מאסטר היה את האיזור שלו ולא פלש אף פעם לאזור אחר. המאסטרים היו נפגשים בתחרויות, ומתחרים זה בזה עד לתשישות מוחלטת. הם גם פיתחו ושכללו את הריקוד הקבוצתי כדי לעניין את התלמידים הפחות מוכשרים ולאפשר להם ליהנות מהריקוד. הסטנדרטים של הריקוד האירי היו גבוהים ורקדני הסולו היו מוערכים מאד עד כדי כך שלעיתים היו עוקרים דלתות מציריהן כדי שהם יוכלו לרקוד עליהן.

בסוף המאה ה- 19 החלה התעוררות גאלית באירלנד ונערכו בה מסיבות "קיילי" רבות, מסיבות בהן נהגו אנשים לרקוד בקבוצה, שמחים וטובי לב, מצהירים בפומבי שהם איריים. ריקוד ה"קיילי" נרקד במסיבות, בפאבים, בכל מפגש חברתי ואף בתחרויות. המילה האירית ceili מתייחסת להתכנסות שכנים באחד הבתים כדי להעביר זמן מהנה ביחד, לרקוד, לנגן מוסיקה, לשתות ולספר סיפורים.

מספר גרסאות דומות של הריקוד האירי נמצאו בחלקים שונים של אירלנד ובמשך השנים נאספה הירושה העשירה הזו והשתמרה עד עצם היום הזה.

תמיד שואלים אותי מדוע הידיים נותרות אילמות בצידי הגוף ולא נוטלות חלק בריקוד?
ובכן, יש כמה גרסאות ומיתוסים סביב העניין הזה.
גרסה אחת טוענת שבזמן הכיבוש הבריטי, כאשר התרבות האירית דוכאה כמעט לחלוטין, מצאו האירים דרך לבטא את עצמם ונהגו לרקוד בשדות או במבנים ציבוריים כאשר פלג גופם התחתון מוסתר ורק רגליהם זזות.
כך, גם כאשר הבריטים הביטו בהם מרחוק, קשה היה להבחין שהם בעצם רוקדים.
יש הגורסים שהעצירים האיריים נהגו לרקוד עם רגליהם בעודם כפותים לכסא וידיהם קשורות ויש הגורסים שהכנסייה השמרנית היא זו שדיכאה את השימוש בידיים בזמן הריקוד, כדי למנוע את המגע בין המינים.
כך קרה שהריקוד האירי נרקד ברגליים, למרות שכיום, במופעים המודרניים, יש נטייה להזיז את הידיים וכן לעשות בהם שימוש בזמן הריקוד.

למי מיועד הריקוד האירי?
הריקוד האירי מיועד, ברובו, לרקדן היחיד. הדגש הוא על עבודת הרגליים, הטכניקה, היציבה והזריזות. עבודת הרגליים היא רבה ומאומצת והרקדנים המנוסים בה מגיעים למיומנויות מדהימות והישגים מפליאים ויוצאי דופן.

הריקוד מיועד גם לריקודי קבוצות: ריקודי ceili ו- set dancing, בהם הדגש הוא על תצורה, אחידות ותזמון משותף. הריקוד מורכב מצעדים פשוטים ומזכיר ריקודי עם.
רוב המוסיקה האירית מיועדת לריקודים ונרקדת בעיקר לשלושה סוגי מנגינות: reels, jigs ו-hornpipe.

התלבושות של הריקוד האירי
התלבושות היום מנציחות את הלבוש של פעם. לכל בי"ס יש תלבושת ייחודית משלו. השמלות מבוססות על שמלה אירית פיזנטית שלבשו לפני 300 שנה. רוב השמלות מקושטות בעיטורים קלטיים ויש להן שכמיה הנתלית בעזרת סיכה על הכתף ונופלת אל מאחורי הגב. הלבוש של הבנות הוא ססגוני ביותר, צבעוני ומעורר התפעלות. מחיר השמלות יכול להגיע לאלפי שקלים מכיוון שטמונים בו המון בד, קישוטים והרבה מאד עבודה. בתחרויות, מחוייבות הבנות לשים על הראש פיאת תלתלים קופצנית, מראה משובב במיוחד.
בגדי הגברים פחות מרשימים וכוללים בד"כ עניבה, מכנס שחור וחולצה אלגנטית. בעבר נהגו הגברים ללבוש חצאית סקוטית (kilt), ג'קט ובו ליפוף של גלימה הנופלת מהכתף.
במופעים הגדולים של היום, הלבוש הוא פחות מסורתי. ניכר שהוא קליל יותר ומודרני אך עדיין שומר על עיטוריות, קישוטיות ואופי קלטי ייחודי.

נעלי ריקוד
קיימים שני סוגים של נעלי ריקוד:
softshoe - נעליים "רכות" לריקוד קופצני וקליל.
hardshoe - נעליים "קשות" המשמיעות נקישות בעת הריקוד כמו בריקוד הסטפס.

כיום, ישנם ארגונים רבים המקדמים את הריקוד האירי. התחרות היא חלק חשוב ונורמטיבי בחיים התרבותיים של אירלנד. ילדים, בני נוער ובוגרים מתחרים בתחרויות עבור תארים ופרסים שונים. התחרות היא לסולואים וגם לקבוצות והרקדנים בה מחולקים עפ"י גילאים. תחרויות מתקיימות במחוזות השונים והמנצחים בהם מתחרים בתחרות של "כל אירלנד" (“All Ireland Championships”). לתחרות מגיעים רקדנים מאירלנד, אנגליה, ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד וממקומות נוספים והם מתחרים על התואר העולמי.

קיימות אפשרויות רבות להשתתף בסצנת הריקוד האירי. הריקוד עדיין נחשב חלק מהתרבות החברתית באירלנד. ערבי קיילי רבים מתקיימים בערים בחודשי הקיץ ומבקרים מוזמנים לקחת בהם חלק ועם קצת עזרה ובלי צורך בניסיון או ידע קודם זה אפשרי ומהנה לכל אחד!

ובעתיד? כנראה שבשורת הריקוד האירי תמשיך לחצות גבולות ותגיע למקומות נוספים בעולם, בינהם, ישראל. לידיעתכם, הבשורה כבר כאן!